פעם הגיע סנאי זקן אל הסודות הכי גדולים ואמר להם ככה: “אתם עצומים, אתם ענקיים, ישימו לב אליכם בקלות. תעשו אחד מהשניים - או שתסתתרו ממש טוב, ככה שאף אחד לא יצליח לראות אתכם, או להפך, תהיו בכל מקום, בכל רגע, בכל פינה. בשני המקרים - אף אחד לא ידע עליכם, והסוד הגדול שלכם ישמר”.
הסודות הגדולים היו במבוכה. באיזו אפשרות עליהם לבחור? למרות שבהתחלה שררה בניהם חוסר הסכמה, מהר מאוד הם הבינו שאין להם ברירה. הם לא קטנים, הם לא זריזים, איך יצליחו להסתתר מפני כל כך הרבה חיות שהולכות לכל כך הרבה מקומות שונים ומשונים? אז הם בחרו באופציה השניה, להיות כל הזמן בכל מקום. ככה, אפילו אם במקרה תבחין שהם פה, יחשבו שאתה משוגע. אף אחד לא יאמין לך, כי איך זה שאף אחד אחר לא שם לב?
אם הסודות הגדולים היו בוחרים להסתתר, היה אפשר לקחת מישהי ולומר לה ‘הנה תראי מאחורי המגלשה הזאת יש סוד גדול מתחפר בחול’, אבל אי אפשר כי הם גם מאחורי הגלשה, וגם ממש כאן, גם למעלה וגם למטה.
כך, במשך הרבה מאוד שנים, מסתתרים הסודות הגדולים. אם רוצים לראות אותם, רק צריך להתבונן במה שכאן ועכשיו.
ואם תראה סוד גדול, תצמד אליו קרוב-קרוב, כי הוא ילחש לך באוזן בשקט ובשלווה: הסודות הכי גדולים, הם הסודות הכי גלויים.
פעם הגיע סנאי זקן אל הסודות הכי גדולים ואמר להם ככה: “אתם עצומים, אתם ענקיים, ישימו לב אליכם בקלות. תעשו אחד מהשניים - או שתסתתרו ממש טוב, ככה שאף אחד לא יצליח לראות אתכם, או להפך, תהיו בכל מקום, בכל רגע, בכל פינה. בשני המקרים - אף אחד לא ידע עליכם, והסוד הגדול שלכם ישמר”.
הסודות הגדולים היו במבוכה. באיזו אפשרות עליהם לבחור? למרות שבהתחלה שררה בניהם חוסר הסכמה, מהר מאוד הם הבינו שאין להם ברירה. הם לא קטנים, הם לא זריזים, איך יצליחו להסתתר מפני כל כך הרבה חיות שהולכות לכל כך הרבה מקומות שונים ומשונים? אז הם בחרו באופציה השניה, להיות כל הזמן בכל מקום. ככה, אפילו אם במקרה תבחין שהם פה, יחשבו שאתה משוגע. אף אחד לא יאמין לך, כי איך זה שאף אחד אחר לא שם לב?
אם הסודות הגדולים היו בוחרים להסתתר, היה אפשר לקחת מישהי ולומר לה ‘הנה תראי מאחורי המגלשה הזאת יש סוד גדול מתחפר בחול’, אבל אי אפשר כי הם גם מאחורי הגלשה, וגם ממש כאן, גם למעלה וגם למטה.
כך, במשך הרבה מאוד שנים, מסתתרים הסודות הגדולים. אם רוצים לראות אותם, רק צריך להתבונן במה שכאן ועכשיו.
ואם תראה סוד גדול, תצמד אליו קרוב-קרוב, כי הוא ילחש לך באוזן בשקט ובשלווה: הסודות הכי גדולים, הם הסודות הכי גלויים.
דונה פול ומורטי; שלשה זקנים, קשישים, ישישים ותשושים, שנפגשו בסוף שנות השבעים שלהם בעיר לוטון האפורה, בשמיים ובקרקע, בבריטניה של שנות השמונים. הם הכירו ביד הגורל, נהפכו לחברים הכי טובים, ושתו לחיים כל יום שישי בבית של פול, ככה שנים על גבי שנים. צוחקים, רואים טלוויזיה, עושים “פרלמנט”, מעשנים, ובעיקר שותים. הם אהבו איש את חברת רעהו, אבל גם צעקו וכעסו. לא הייתה בהם עדינות ועדנה, אבל ביחד הם נהנו מהחיים. כשהגיעו לתחילת שנות השמונים שלהם, הזקנה כבר התחילה לתת את אותותיה בגוף ובנפש. תוך כדי ה”לחיים” המסורתי, דונה - בעלת הראש הממזרי בין השלשה, הטילה פצצה: “נשתה לחיים מעכשיו ועד שלא נרצה לחיות יותר. כששלשתנו נרגיש שאיננו רוצים עוד, נרים כוסית למוות”. פול ומורטי, שכבר רגילים ל”שטויות” שלה, זרמו, למרות שלכל השלשה היה ברור שדונה לא התכוונה רק להרים כוסית.
השנים עברו, וגם את חגיגות התשעים שלהם (הפער בין מורטי הצעיר לדונה, המבוגרת שבחבורה, עמד רק על שנה ושלשה חודשים), הם חגגו עם לחיים. כואב, קשה, בקושי הולכים, אבל עדיין רוצים לחיות.
בגיל 92 דונה התחילה להרגיש שאינה מבינה מה הטעם עוד. היא סבלה מכאבים עזים בגבה, בקושי יצאה את ביתה (ולכן המפגשים ביניהם עברו לביתה), ראייתה נפגעה ושמחת החיים התחילה להשמט ממנה. בכוסית השבועית עם החברים היא התפלאה לשמוע שגם הם מרגישים בדומה. פול בודד, מורטי מרגיש שעשה את שלו, ובעיקר מודאג מהדמנציה הקלה שהתחילה להתנחל קבע, כך הרגיש, בנפשו. שבוע שעבר הוא קיבל אבחנה רפואית רשמית. זה מבשר על תחילת הסוף, הוא שחרר לחברים, וזה יקרה מהר. שלשתם שתו “למוות” בפעם הראשונה. הם התפלאו עד כמה זה שחרר אותם.
כך, ובמשך 117 שבועות רצוף, נפגשנו שלשת הזקנים להרמת הכוסית השבועית שהפכה את הקשר ביניהם לחזק מאיי פעם. רק פעמיים בכל התקופה הזאת הם “פספסו”, פעם אחת בגלל ניתוח ברך של דונה, ופעם כי פול לא חש בטוב. הם נאחזו במוות, וזה שחרר אותם לעשות חיים, ולו לכמה שעות קטנות. המשפטים היו הקבועים, הדחקות מתוזמנות, והרוח תמיד אותה רוח. הם שתו כאילו אין מחר, וקיוויו שהוא לא יגיע. השיבה שזרקה בשערם של השלשה, ומילאה כל אחת ואחת, לא שחכה אף פינה גם בגופם הדואב והבוגד, אבל ברגעים האלה, יחד עם האלכוהול, הם הרגישו על גג העולם.
הם היו שלשה זקנים מופלגים במלוא מובן המילה, ורק השחרור מהאחזות בחיים הפיחה בהם רוח חיה ובלתי מוסברת, כמעט בלתי נשלטת. זאת הייתה שעתם היפה. דונה אף אמרה שזאת שעתה היפה ביותר, ואז נזכרה ברגעים יותר יפים, אז היא חזרה בה. בקפדנות כמעט דתית הם המשיך לומר את אותם מנטרות, אותו הומור שהצחיק אותם עד הסוף המר. כל שבוע דונה הסתכלה בחיוך ממזרי והצביע למעלה - “ready when you are”.
תמיד הייתה לה גישה קצת שונה למוות. “למה את תמיד יוצאת לטיול בקור הזה בלי מעיל”, הייתה מתפלאת השכנה שלה כל פעם מחדש, בימים שדונה הייתה צעירה יותר. “כי אני יודעת שזה רק עשר דקות, ואני בחזרה בחום בבית שלי. אז לא אכפת לי שקר”, היא הייתה מסבירה לה. באותם רגעים של צחוק משכר, היא הרגישה ככה גם לגבי החיים עצמם. לא משנה כמה הם קשים, כמה הם קרים, היא בסדר, כי היא יודעת שעוד מעט היא נכנסת לחדר החם. “הזמן פועל לטובתם”, “בטוח נצליח”, “כל רגע מקרב אותי למטרה”, הם היו אומרים כל שבוע מחדש. “הצלחה היא פונקציה של המטרה שאתה בוחר. עזבו אתכם מכל הלוזרים האלה שרוצים לחיות לנצח. אנחנו בחרנו במטרה הנכונה, בסוף אנחנו ננצח”, דיקלמה דונה, השנונה שבחבורה, כל פעם מחדש. ולפעמים כשהבוקר הזדנב, היא אף לחשה באוזנו של פול “אל תדאג, אני יודעת הפסדנו הרבה קרבות. עוד קרב ועוד קרב, עוד הפסד ועוד הפסד, אבל בסוף ננצח”.
בשבוע ה-117 למפגש הרמת כוסית ה“למוות” זה קרה. זה היה מפגש סדנדרטי, חסר גבולות במונחים של אנשים שצריכים 40 דקות כדי לצאת מהבניין שלהם. “מעולם לא הייתי קרוב יותר לזקנה ולמוות מאשר אני עכשיו, ברגע הזה בדיוק”, זימזם פול את הפזמון הקבוע שלו, בדיוק אחרי שהוודקה נפתחה. דונה צחקה כל הזמן בלי סיבה נראת לעין, מורטי נראה קצת פחות משוחרר, פול חייך כל הערב מכל משפט דבילי שנאמר ולפני אשמורת שניה השלשה חצי-התעלפו חצי-נרדמו על הספה. בוקר הגיע, ורק מורטי קם. דונה ופול כבר לא היו אתו, והוא הוכה בהלם. “איך שרדתי, איך קמתי? הרי תכננתי את היום הזה בקפידה רבה”. מורטי הרעיל את כוסות השתייה של דונה ופול, כי גמל בלבו לשים קץ ליסורים שלהם, וללכת אתם לעולם הבא. אולם מהלחץ, ואולי גם קצת מהדמנציה, שכח לשים את הרעל גם בכוס שלו עצמו. בימים האחרונים, כאשר חשב על המעשה הנורא שהוא עתיד לעשות, אף פעם לא הגדיר אתו כרצח, כי אין מי שירגיש רוצח, כשהבוקר יעלה הוא כבר לא יהיה כאן, הוא יהיה אתם למעלה, אבל הוא כאן, והוא רצח אותם, והוא צריך להתמודד עם התוצאות.
משטרת לוטון הגיע לאמת מהר מאוד, ומורטי גם לא ניסה להסתיר. לא היה שום טעם. המשפט שלו נהפך במהרה לאחד המשפטים המפורסמים באנגליה של שנות התשעים, ברמה של משפט או. ג'יי. סימפסון. עמוד השער של הצהובון הלונדוני “הסאן”, ביום פתיחת המשפט, נחשב עד היום לאחד השערים הזכורים והפופולריים ביותר בכל הזמנים: תמונת השלשה מחייכים למצלמה, מאושרים, נושקים כוסות של יין אדום צלול, עם הכיתוב “למוות”. בכותרת המשנה נכתב כך: “קו ההגנה של מורטי: פול ודונה רצו למות”.
המחלוקת במשפט לא הייתה על עובדות. בית המשפט קיבל גרסתו של מורטי במלואה, לפיה דונה ופול חזרו פעם אחרי פעם על רצונם לסיים את חייהם, ואף דיברנו אתו על תוכניות ספציפיות לעשות את זה. “יאללה בוא נסיים את זה ביחד”, אמרה לו דונה רק שבוע בודד לפני שהורעלה. השופטים אמנם האמינו לו, אבל לא התרשמו; דונה ופול לא הסכימו למות באותו יום שישי, 28.02.1992, וכל מאווים אחרים שלהם לא היו רלוונטים אליבא דבית המשפט. היה שם רצון למות, אבל לא הייתה הסכמה. הישיש הזקן בן ה-93 הורשע ברצח כפול ונידון לשישים שנות מאסר. אם יכנס חי לבית הכלא, יצא ממנו רק בשקית שחורה. עקב גילו המבוגר, העובדה שהוא לא מסוכן לציבור ושאין ממש חשש שימלט מאימת הדין, הוא היה בבית במשך כל המשפט. מששמע את גזר הדין הוקצב לו חודש עד הכניסה לכלא, ואת זמנו כילה בעיקר בשתייה וזכרונות מאשתו המנוחה, ומהחוויה המשותפת של השלשה, מהלילות הנפלאים שהם בילו כששתו לחיים וכשתתו למוות.
שבוע לפני תאריך הכניסה הוא התייצב לפגישה עם רופא הכלא, כמקובל אצל אנשים בגילו. הרופא אמר לו שסך הכל, ביחס לגילו, הוא במצב רפואי טוב, והוא לא מתרשם במיוחד מאבחון הדמנציה שלו. “על התוצאות האלה אני לא הייתי קובע לך דמנציה”, אנשים מבוגרים פשוט זוכרים פחות טוב”, אמר. מורטי זעם. איך את יכול לומר דבר כזה, רק בשבועיים האחרונים שכחתי את זה ואת זה ואת זה. “אני לא מתרשם מאנשים שזוכרים כל כך טוב את מה ששכחו. דבר איתי כשתשכח את מה ששכחת”, חייך הרופא, שלא ידע שמורטי קצת הגזים בשביל לקבל את אבחון הדמנציה שלו לפני מספר שנים. “אבל ב-DSM (מדריך לאבחון של הפרעות נפשיות) כתוב כך וכך וכך”, ציטוט לו מורטי במדויק את כל התסמינים ודרכי האבחון, אך הדוקטור עצר אותו באמצע: מורטי, אתה באמת רוצה לצטט לי במדויק מהמדריך כדי להראות לי כמה הזכרון וכושר המציאות שלך פגום? מורטי הבין שהוא במיטת סדום. אם לא יגיד כלום, הרופא יחשוב שאינו דמנטי. אם יוכיח אותו על טעותו, יוכיחו אותו על צדקתו. הוא תמיד חשב שכשהדמנציה תתחיל להכות בו, הסוף יגיע מהר, אך באותו רגע הוא הבין שאין זה כך. בטון מיואש שאל אותו - דוקטור, כמה זמן אתה מאמין שאוכל לשרוד בכלא. “יכול להיות מספר שנים, יחסית לגילך אתה בן אדם בריא”, אמר לו הרופא, מתוך הנחה שזה יעודד את הקשיש שיושב מולו. למשמע המילים “מספר שנים” נפלו פניו של מורטי, שגם כך לא היו מתוחים במיוחד. בשבילו זאת הייתה מכת מוות, או מכת חיים, איך שתרצו. “על גופתי המתה”, הוא אמר לו, חתך את הפגישה באמצע, הלך הביתה, וגמל בליבו לא להכנס לכלא.
למחרת היום התאבד בירייה בראשו מהנשק של בן אחיו, מתנדב במשטרה. עמוד השער של “הסאן” ביום למחרת חזר את אל התמונה האייקונית, המחויכת, העליזה, של שלשת הישישים שמרימים כוסית יין אדום. הפעם, הכותרת ציטטה את המשפט היחיד שמורטי כתב במכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו: “בחרו תמיד אך ורק בחיים. עד שאי אפשר יותר”.
אמרו עליה שהייתה אחת משלושה עשר מלאכי היער הוורוד. הקולות שהרעיפה הטבילו אותנו במעיין איתן שכיסה בחום עד אין מקום. מילותיה השקו את העץ הכי יבש, את הזקן הכי מריר, בשממה החרבה.
השלווה זרקה בפניה, בגופה ובשערותיה, והשליכה כל מטרד שבא בדרכנו. כל משפט שפסע מפיה חשף את הרגע, את המסתתר בינות המילים.
כולם מדברים בשביל שיהיו יותר מילים בעולם. זקיאל דיברה בשביל שיהיו פחות.
היא נעלמה ללא זכר. גם עכשיו, אין מי שזוכר אותה. גם לא אני. היא נעלמה בלי שחצבה דבר, לא בסלע ולא בנייר. ההוויה שהייתה, כך הייתה, אמנם הייתה, כה שלווה, לא השאירה שום סימן. גם לא ברוח. ומה שלא תרמה לעולם הזה, איש כבר לא יתרום.
לפעמים אני רובוט ולפעמים - מודע לפעמים אני שניהם, ולפעמים, חידה לפעמים אני חושב ולפעמים נמנע לפעמים אני נוכח, ולפעמים נבצר אבל אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני? אבל אני, תמיד נשאר אני? תמיד נשאר אני? תמיד נשאר אני?
הציבור הרחב מתחיל לפחד מתרחישים אפוקליפטיים במסגרתם בינה סופר-חכמה משתלטת על העולם ומשליטה בו משטר רודני או מבצעת השמדה המונית. רק שכחנו שזה כבר המצב
דמיינו שבינה מלאכותית השתלטה על העולם. זה לא מופרך, יש מספיק חוקרים רציניים שחושבים שזה תסריט סביר (אגב, אילון מאסק חושב ש-AI מסוכן יותר מנשק גרעיני). תחשבו על מצב שבו אין לנו שום סיכוי, אנחנו עבדים או מושמדים, בכל מקרה כל היכולות שלנו כבודדים לחשוב ולהבין ולהתמרד, או לשתף פעולה אחד עם השני נגד המשטר הרודני הזה, יהיו כמו כוסות רוח למת.
הגמישות המחשבתית של הבינה המלאכותית והיכולת הגנריות שלה להתמודד עם בעיות תעלה על היכולת שלנו בכאלה סדרי גודל שלא תהיה כאן בכלל שום תחרות. אולי יהיו כמה בני אדם ש”יפלו בין הסדקים” בצורה כזאת או אחרת וינצלו ממוות או מעבדות, כי מה אכפת לבינה המלאכותית, היא מסתכלת על המספרים הגדולים - כל עוד רוב המין האנושי, אולי המוח של המין האנושי, עובד כדי לספק את צרכיה, המטרה הושגה. אולם לרובנו, ובטח כמין, לא יהיה שום סיכוי. כל החיים שלנו יעוצבו סביב האינטרסים של הבינה המלאכותית, ללא כל התחשבות ברגשות והצרכים שלנו. אנחנו הרי לא חכמים כמוה, לא קרוב בכלל, אז היא תאשר לעצמה לעשות לנו ככל העולה על רוחה, ותהיה לה רוח, לא כמו שלנו אלא נעלה ממנה. אז מה הסיכוי שלנו לחיים טובים? שתי אופציות שאני רואה מולי: 1- הבינה תחליט, מסיבות מוסרית, שסבל של בני אדם זה רע וצריך לפעול לצמצם אותו, ויש ערך אינהרנטי לחיים של בן אדם. 2- במקרה תהיה הלימה בין האינטרסים של הבינה לאינטרסים שלנו בני האדם. לא נראה לי שאפשר לבנות על האופציה השנייה…
עכשיו תפסיקו לדמיין, כי זאת המציאות. רק תחליפו את המילה AI ב-BI. Biological Intelligence. יש אינטליגנציה ביולוגית, מבוססת תאים ופחמן, ששולטת בעולם הזה, והיא קוראת לעצמה “האדם הנבון”. האינטליגנציה הזאת משעבדת ושוחטת את שאר דרי כדור הארץ - במקרה של תעשיית השחיטה, או משמידה אותם - במקרה של חיות הבר. אנחנו קוראים לזה השמדת החופשיים ושחיטת המשועבדים. כיוון שהיא הרבה יותר גנרית משאר האינטליגנציות, וכיוון שהפרטים שמחזיקים באינטליגנציה הזאת משתפים בניהם פעולה בצורה מאוד גמישה, אין לשאר האינטליגנציות והתודעות שום סיכוי. נכון, מדיי פעם פרה מצליחה לברוח מהמשחטה; נכון, עוד לא השמדנו את כל חיות הבר (רק ~70%), אבל אלה פרטים שהתמזל מזלם, שהצליחו “ליפול בין הסדקים” במכונות היעילות של שעבוד והשמדה שיצרנו, ואיתן מילאנו את האופק. כמין, אין לפרות או לסנאים או לתרנגולים או לדגים או אפילו לפילים, לקופים ולדולפינים שום סיכוי. הם לא יצליחו לארגן מרד נגד החיה האנושית, הם לא יצליחו להציל את יער הגשם שאנחנו שורפים להם, או לארגן בריחה המונית ממשחטה. כל הניסיונות שלהם משולים לנמלה שמנסה לברוח מבן אדם שלכד אותה בתוך בקבוק. לא משנה כמה הם ינסו, והם מנסים, אנחנו פשוט חכמים מהם בכמה סדרי גדול. אז מה הסיכוי שלהם לחיים טובים? שתי אופציות שאני רואה מולי: 1- הבינה האנושית תחליט, מסיבות מוסרית, שסבל של בעלי חיים לא אנושיים זה רע וצריך לפעול לצמצם אותו, ויש ערך אינהרנטי לחיים של בעלי החיים. 2- שבאורח פלא תהיה הלימה בין האינטרסים של הבינה האנושית לאינטרסים של בעלי החיים.
למרות שעם התפתחויות טכנולוגיות בהחלט יתכן כי ההלימה בין האינטרסים של בעלי החיים לאינטרסים של הבינה האנושית תגדל - כפי שמתרחש כשמגיעים לשוק מוצרי בשר ללא שחיטה, צריך לזכור שבתמונה הכוללת ההלימה הזאת עשויה לקטון.
עד כה התפתחויות טכנולוגיות לא בדיוק היטיבו עם המינים הלא אנושיים. נהוג לספר על הרכב שהציל את הסוסים מעבודות הפרך. זאת דוגמא אבסורדית במיוחד; במחקר שנערך בארצות הברית העריכו כי מיליון דו-חיים, זוחלים, יונקים ועופות נהרגים כל יום! מפגיעות רכבים ברחבי המדינה. כמובן שהמחקר (הישן) הזה רק מתחיל לגרד את הפגיעה של רכבים בבעלי חיים דרך קיטוע בתי גידול, הרס מקומות המחיה של החיות עקב התפשטות אנושית, יצירת אזורי פחד (landscape of fear), זיהום אוויר, זיהום אור, ועוד ועוד. הרכבים אולי הצילו כמה סוסים, אבל פגעו והשמידו טריליונים של אחרים.
נסחפתי, בחזרה לענייננו: כיוון שאף פעם לא תהיה, ככל הנראה, הלימה מוחלטת או אפילו גדולה מאוד בין האינטרסים של הבינה האנושית לאינטרסים של בעלי החיים, הסיכוי היחיד שלהם הוא שההלימה הזאת תגדל כמה שיותר, ובוא בזמן האכפתיות האנושית תתעצם - ואתה הבחירות המוסריות שלנו כמין.
אלוהים הוא ישות דמיונית שנבראה בצלם האדם. בינה מלאכותית תהיה בקרוב ישות אמיתית שגם נבראה בצלם האדם. לא ברור מה יהיו הערכים או המטרות שלה, ויתכן שהשליטה שלנו עליהן תהיה מוגבלת, אבל אם לשפוט לפי איך שהבינה האנושית מתייחסת לבינות האחרות שפחות חזקות ממנה, אנחנו בבעיה. יתכן שיש הבדלים מהותיים בין בינה ביולוגית לבינה מלאכותית ואין לגזור מהצורה בה הבינה האנושית מתייחסים לחיות לצורה בה הבינה החכמה באמת תתייחס אלינו. אף על פי כן, נדמה לי שיחס טוב לחלש רק יכול לעזור לסיכוי שלנו לחיות בשלום בעולם העתידי בו אנחנו נהיה החלשים. אחרי הכל, הבינה המלאכותית עשויה ללמוד את הערכים שלה מאתנו, בני האדם.
כל מילה היא גדר כל מילה היא שבר בעולם שבור כל מילה חוצצת, רוצצת, מפרידה וסודקת. חיתוך גס של סכין בינות שטף של חוויות כל מילה היא בדיד בעולם רציף כל מילה היא וויתור על אותנטיות ודיוק כל מילה היא וויתור על עצמי כשחיפשתי עולם שקט ממילים, מצאתי רעש. דמיינו את זה כל מילה מקריבה את הפרט עבור הכלל. כל מילה מקריבה את האמת עבור הכלל.
כל ההכללות לא נכונות. זה משפט לא נכון שמכיל סתירה פנימית. כי אם כל ההכללות לא נכונות, אז ההכללה הזאת, הכללת ההכללות, היא נכונה. אז יש הכללות נכונות.
הכללות הן חשובות, כי הן עוזרות לנו להבין את החברה והעולם שאנחנו חיים בו. שמאלנים תומכים במשא ומתן עם הפלסטינים, חרדים לא עושים צבא, אירן רוצה לחסל אותנו, אפילו הטענה ששפתו של דודי אמסלם בוטה היא הכללה, לא על הרבה אנשים, אלא על אוסף רב של אמירות בעלות גוונים שונים ומשונים. נשים טרנסיות סובלות יותר מקשיים נפשיים, הומואים חולים יותר באיידס, רוסים שותים יותר וודקה, בדואים הם גששים מעולים. תינוקות בוכים הרבה, צבים איטיים. לולא הכללות, לא היינו מבינים את העולם. בכל הכללה יש השטחה מסוימת של המציאות, יש אלמנט של צביעת הקיים בתנועות מכחול גסות. אין בהן עדינות, אבל הן עשויות להיות נכונות; כל ההכללות שכתבתי כאן נכונות.
העולם מורכב ומסובך, ומי שמנסה להבין אותו מגשש באפילה. החושך גדול ואלומת הפנס צרה. הכללות מרחיבות את האלומה, כמו מנוף שמרים את הפנס גבוה גבוה, אל מבט הציפור. הן כלי הכרחי, ובזכותן קצת פחות אפל כאן.
גם מילים הן הכללות, למעשה כל מילה היא סוג של הכללה. יש הרבה סוגים של עלים, או כסאות, או מוזיקה, אבל המילה יוצרות איזה מן מודל, case study של אבן או גיטרה או ספל, דימוי ויזואלי שנחקק בראש. הוא משטח ומסתיר את כל המגוון העצום, הוא מכליל את הכל למשהו אחיד ויחיד.
מילה היא הסגר, גדר שאוספת לתוכה אלמנטים שונים, ומתקננת אותם לכדי יחידה גנרית. מכאן חוסר הדיוק, האינהרנטי, של השפה, אבל גם של ההכללה. מכאן הכוח של השפה, אבל גם של ההכללה, לדייק יותר ויותר את המציאות, ולצייר עוד רובד עלום שלה. אז אם איי פעם תפגשו עלה, תדעו שאסור להתייחס אליו כמו לעלה השטוח והמתוקנן שבתוך הגדר של המילה עלה. תסתכלו עליו, הוא ייחודי. הצבעים שלו אחרים, המבנה שלו אחר, הוא כבר התחיל לקמול באופן שלא בא לידי ביטוי בעלה שעלה במוח שלכם כשקראתם את תחילת הפסקה הזאת.
אז אם איי פעם תפגשו חרדי או הומו או שמאלני או ימני או ביביסט או רל”ביסט או חילוני או אלכוהוליסט או ארנב או דג קוברה, תדעו שאסור להתייחס אליו כמו לחרדי מההכללה שלמעלה, המתוקנן והשטוח שדר בתוך הגדר של משפט מכליל. תסתכלו עליו. הוא ייחודי. תקשיבו למה שהוא אומר. תבואו עם סימני שאלה, כי מולכם אדם לא שטוח, בעל נפח.
כל מילה מקריבה את הפרט עבור הכלל. כל הכללה מקריבה את הפרט עבור הכלל. שתיהן מקריבות את הדיוק תמורת עוד אלומה של אור. דרכן אנחנו מציירים את העולם.
