“למוות” במקום “לחיים” - הסיפור של פול, דונה ומורטי

דונה פול ומורטי; שלשה זקנים, קשישים, ישישים ותשושים, שנפגשו בסוף שנות השבעים שלהם בעיר לוטון האפורה, בשמיים ובקרקע, בבריטניה של שנות השמונים. הם הכירו ביד הגורל, נהפכו לחברים הכי טובים, ושתו לחיים כל יום שישי בבית של פול, ככה שנים על גבי שנים. צוחקים, רואים טלוויזיה, עושים “פרלמנט”, מעשנים, ובעיקר שותים. הם אהבו איש את חברת רעהו, אבל גם צעקו וכעסו. לא הייתה בהם עדינות ועדנה, אבל ביחד הם נהנו מהחיים. כשהגיעו לתחילת שנות השמונים שלהם, הזקנה כבר התחילה לתת את אותותיה בגוף ובנפש. תוך כדי ה”לחיים” המסורתי, דונה - בעלת הראש הממזרי בין השלשה, הטילה פצצה: “נשתה לחיים מעכשיו ועד שלא נרצה לחיות יותר. כששלשתנו נרגיש שאיננו רוצים עוד, נרים כוסית למוות”. פול ומורטי, שכבר רגילים ל”שטויות” שלה, זרמו, למרות שלכל השלשה היה ברור שדונה לא התכוונה רק להרים כוסית.

השנים עברו, וגם את חגיגות התשעים שלהם (הפער בין מורטי הצעיר לדונה, המבוגרת שבחבורה, עמד רק על שנה ושלשה חודשים), הם חגגו עם לחיים. כואב, קשה, בקושי הולכים, אבל עדיין רוצים לחיות.

בגיל 92 דונה התחילה להרגיש שאינה מבינה מה הטעם עוד. היא סבלה מכאבים עזים בגבה, בקושי יצאה את ביתה (ולכן המפגשים ביניהם עברו לביתה), ראייתה נפגעה ושמחת החיים התחילה להשמט ממנה. בכוסית השבועית עם החברים היא התפלאה לשמוע שגם הם מרגישים בדומה. פול בודד, מורטי מרגיש שעשה את שלו, ובעיקר מודאג מהדמנציה הקלה שהתחילה להתנחל קבע, כך הרגיש, בנפשו. שבוע שעבר הוא קיבל אבחנה רפואית רשמית. זה מבשר על תחילת הסוף, הוא שחרר לחברים, וזה יקרה מהר. שלשתם שתו “למוות” בפעם הראשונה. הם התפלאו עד כמה זה שחרר אותם.

כך, ובמשך 117 שבועות רצוף, נפגשנו שלשת הזקנים להרמת הכוסית השבועית שהפכה את הקשר ביניהם לחזק מאיי פעם. רק פעמיים בכל התקופה הזאת הם “פספסו”, פעם אחת בגלל ניתוח ברך של דונה, ופעם כי פול לא חש בטוב. הם נאחזו במוות, וזה שחרר אותם לעשות חיים, ולו לכמה שעות קטנות. המשפטים היו הקבועים, הדחקות מתוזמנות, והרוח תמיד אותה רוח. הם שתו כאילו אין מחר, וקיוויו שהוא לא יגיע. השיבה שזרקה בשערם של השלשה, ומילאה כל אחת ואחת, לא שחכה אף פינה גם בגופם הדואב והבוגד, אבל ברגעים האלה, יחד עם האלכוהול, הם הרגישו על גג העולם.

הם היו שלשה זקנים מופלגים במלוא מובן המילה, ורק השחרור מהאחזות בחיים הפיחה בהם רוח חיה ובלתי מוסברת, כמעט בלתי נשלטת. זאת הייתה שעתם היפה. דונה אף אמרה שזאת שעתה היפה ביותר, ואז נזכרה ברגעים יותר יפים, אז היא חזרה בה. בקפדנות כמעט דתית הם המשיך לומר את אותם מנטרות, אותו הומור שהצחיק אותם עד הסוף המר. כל שבוע דונה הסתכלה בחיוך ממזרי והצביע למעלה - “ready when you are”.

תמיד הייתה לה גישה קצת שונה למוות. “למה את תמיד יוצאת לטיול בקור הזה בלי מעיל”, הייתה מתפלאת השכנה שלה כל פעם מחדש, בימים שדונה הייתה צעירה יותר. “כי אני יודעת שזה רק עשר דקות, ואני בחזרה בחום בבית שלי. אז לא אכפת לי שקר”, היא הייתה מסבירה לה. באותם רגעים של צחוק משכר, היא הרגישה ככה גם לגבי החיים עצמם. לא משנה כמה הם קשים, כמה הם קרים, היא בסדר, כי היא יודעת שעוד מעט היא נכנסת לחדר החם. “הזמן פועל לטובתם”, “בטוח נצליח”, “כל רגע מקרב אותי למטרה”, הם היו אומרים כל שבוע מחדש. “הצלחה היא פונקציה של המטרה שאתה בוחר. עזבו אתכם מכל הלוזרים האלה שרוצים לחיות לנצח. אנחנו בחרנו במטרה הנכונה, בסוף אנחנו ננצח”, דיקלמה דונה, השנונה שבחבורה, כל פעם מחדש. ולפעמים כשהבוקר הזדנב, היא אף לחשה באוזנו של פול “אל תדאג, אני יודעת הפסדנו הרבה קרבות. עוד קרב ועוד קרב, עוד הפסד ועוד הפסד, אבל בסוף ננצח”.

בשבוע ה-117 למפגש הרמת כוסית ה“למוות” זה קרה. זה היה מפגש סדנדרטי, חסר גבולות במונחים של אנשים שצריכים 40 דקות כדי לצאת מהבניין שלהם. “מעולם לא הייתי קרוב יותר לזקנה ולמוות מאשר אני עכשיו, ברגע הזה בדיוק”, זימזם פול את הפזמון הקבוע שלו, בדיוק אחרי שהוודקה נפתחה. דונה צחקה כל הזמן בלי סיבה נראת לעין, מורטי נראה קצת פחות משוחרר, פול חייך כל הערב מכל משפט דבילי שנאמר ולפני אשמורת שניה השלשה חצי-התעלפו חצי-נרדמו על הספה. בוקר הגיע, ורק מורטי קם. דונה ופול כבר לא היו אתו, והוא הוכה בהלם. “איך שרדתי, איך קמתי? הרי תכננתי את היום הזה בקפידה רבה”. מורטי הרעיל את כוסות השתייה של דונה ופול, כי גמל בלבו לשים קץ ליסורים שלהם, וללכת אתם לעולם הבא. אולם מהלחץ, ואולי גם קצת מהדמנציה, שכח לשים את הרעל גם בכוס שלו עצמו. בימים האחרונים, כאשר חשב על המעשה הנורא שהוא עתיד לעשות, אף פעם לא הגדיר אתו כרצח, כי אין מי שירגיש רוצח, כשהבוקר יעלה הוא כבר לא יהיה כאן, הוא יהיה אתם למעלה, אבל הוא כאן, והוא רצח אותם, והוא צריך להתמודד עם התוצאות.

משטרת לוטון הגיע לאמת מהר מאוד, ומורטי גם לא ניסה להסתיר. לא היה שום טעם. המשפט שלו נהפך במהרה לאחד המשפטים המפורסמים באנגליה של שנות התשעים, ברמה של משפט או. ג'יי. סימפסון. עמוד השער של הצהובון הלונדוני “הסאן”, ביום פתיחת המשפט, נחשב עד היום לאחד השערים הזכורים והפופולריים ביותר בכל הזמנים: תמונת השלשה מחייכים למצלמה, מאושרים, נושקים כוסות של יין אדום צלול, עם הכיתוב “למוות”. בכותרת המשנה נכתב כך: “קו ההגנה של מורטי: פול ודונה רצו למות”.

המחלוקת במשפט לא הייתה על עובדות. בית המשפט קיבל גרסתו של מורטי במלואה, לפיה דונה ופול חזרו פעם אחרי פעם על רצונם לסיים את חייהם, ואף דיברנו אתו על תוכניות ספציפיות לעשות את זה. “יאללה בוא נסיים את זה ביחד”, אמרה לו דונה רק שבוע בודד לפני שהורעלה. השופטים אמנם האמינו לו, אבל לא התרשמו; דונה ופול לא הסכימו למות באותו יום שישי, 28.02.1992, וכל מאווים אחרים שלהם לא היו רלוונטים אליבא דבית המשפט. היה שם רצון למות, אבל לא הייתה הסכמה. הישיש הזקן בן ה-93 הורשע ברצח כפול ונידון לשישים שנות מאסר. אם יכנס חי לבית הכלא, יצא ממנו רק בשקית שחורה. עקב גילו המבוגר, העובדה שהוא לא מסוכן לציבור ושאין ממש חשש שימלט מאימת הדין, הוא היה בבית במשך כל המשפט. מששמע את גזר הדין הוקצב לו חודש עד הכניסה לכלא, ואת זמנו כילה בעיקר בשתייה וזכרונות מאשתו המנוחה, ומהחוויה המשותפת של השלשה, מהלילות הנפלאים שהם בילו כששתו לחיים וכשתתו למוות.

שבוע לפני תאריך הכניסה הוא התייצב לפגישה עם רופא הכלא, כמקובל אצל אנשים בגילו. הרופא אמר לו שסך הכל, ביחס לגילו, הוא במצב רפואי טוב, והוא לא מתרשם במיוחד מאבחון הדמנציה שלו. “על התוצאות האלה אני לא הייתי קובע לך דמנציה”, אנשים מבוגרים פשוט זוכרים פחות טוב”, אמר. מורטי זעם. איך את יכול לומר דבר כזה, רק בשבועיים האחרונים שכחתי את זה ואת זה ואת זה. “אני לא מתרשם מאנשים שזוכרים כל כך טוב את מה ששכחו. דבר איתי כשתשכח את מה ששכחת”, חייך הרופא, שלא ידע שמורטי קצת הגזים בשביל לקבל את אבחון הדמנציה שלו לפני מספר שנים. “אבל ב-DSM (מדריך לאבחון של הפרעות נפשיות) כתוב כך וכך וכך”, ציטוט לו מורטי במדויק את כל התסמינים ודרכי האבחון, אך הדוקטור עצר אותו באמצע: מורטי, אתה באמת רוצה לצטט לי במדויק מהמדריך כדי להראות לי כמה הזכרון וכושר המציאות שלך פגום? מורטי הבין שהוא במיטת סדום. אם לא יגיד כלום, הרופא יחשוב שאינו דמנטי. אם יוכיח אותו על טעותו, יוכיחו אותו על צדקתו. הוא תמיד חשב שכשהדמנציה תתחיל להכות בו, הסוף יגיע מהר, אך באותו רגע הוא הבין שאין זה כך. בטון מיואש שאל אותו - דוקטור, כמה זמן אתה מאמין שאוכל לשרוד בכלא. “יכול להיות מספר שנים, יחסית לגילך אתה בן אדם בריא”, אמר לו הרופא, מתוך הנחה שזה יעודד את הקשיש שיושב מולו. למשמע המילים “מספר שנים” נפלו פניו של מורטי, שגם כך לא היו מתוחים במיוחד. בשבילו זאת הייתה מכת מוות, או מכת חיים, איך שתרצו. “על גופתי המתה”, הוא אמר לו, חתך את הפגישה באמצע, הלך הביתה, וגמל בליבו לא להכנס לכלא.

למחרת היום התאבד בירייה בראשו מהנשק של בן אחיו, מתנדב במשטרה. עמוד השער של “הסאן” ביום למחרת חזר את אל התמונה האייקונית, המחויכת, העליזה, של שלשת הישישים שמרימים כוסית יין אדום. הפעם, הכותרת ציטטה את המשפט היחיד שמורטי כתב במכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו: “בחרו תמיד אך ורק בחיים. עד שאי אפשר יותר”.